"... לאחר מספר שנים של עבודה עם EDT, הבנתי שישנה מידה משתנה של התנגדות בכל מטופל, הנובעת באופן ישיר מהפחד לחוות ולבטא רגשות. במילים אחרות, כשהמטופל חש רגש עמוק העולה בתוכו, יש לו רצון טבעי לחוות אותו באופן מלא ולבטא אותו החוצה אבל, בו זמנית, הוא מפחד, ובחלק מהמקרים משותק מהפחד מפני חוויית וביטוי רגשותיו. הפחד הזה קשור באופן ספציפי לחוויה ולביטוי רגשות והוא שונה מסוגים אחרים של חרדה ושל הגנה, בגלל האיכות העוצמתית והקדומה שלו. [...] כאשר מזהים את הרמה המסויימת הזו של התנגדות, אז קיימת האפשרות להתמודד איתה על ידי תחזוק ישיר של החוויה הרגשית. אם... המטפל אינו מבחין ברמה זו של התנגדות, הוא יראה את המטופל כמי שחוסם ועשוי להפעיל לחץ רב יותר, בניסיון ללחוץ על המטופל לחוות את הרגשות והדחפים העמוקים שלו. הבעיה היא שסוג זה של אינטראקציה מבוסס על עמדת מטפל אקטיבי אל מול מטופל פאסיבי ומכניס אווירת קרב, דבר שמפחית מיכולתו של המטופל להיות משתתף פעיל באופן מלא במערכת היחסים הטיפולית. בכל הזדמנות אפשרית, נראה שעדיף להמיס את הפחד המסויים הזה מפני חוויה רגשית וביטויה על ידי פעולה ישירה עליו. זוהי המטרה של יילוד רגשות [...] תומכת לידה או דולה (מאיה, ביוונית עתיקה) מסייעת לאם להוליד את תינוקה, ולשאת את הכאב של הלידה, ובכך המקבילה לפעולותיו של המטפל איננה רק מטאפורית. רגשות נחווים ומורגשים בגוף, וללדת אותם על ידי הוצאתם החוצה (בלטינית, המילה emovere משמעותה לנוע החוצה move out או move from) יכול בהחלט להיות מכאיבה.
הקטע תורגם באדיבות ינון וייסמן, מופיע בהרחבה בפרק The essence of experiential dynamic psychotherapies בספרו של ד"ר אוסימו
יילוד רגשות
תרבויות בנות זמנינו שוכחות פעמים רבות את ההיבטים האלה של רגשות אנושיים, זאת אומרת את הקשר הקרוב שלהם לגוף ואת היותם בין אישיים באופן מדבק. המטפל המאיוטי הופך את העצמי שלו לזמין רגשית למטופל ככל שיכול, ומעניק לו תחושה של היותם מחוברים. כל יכולותיו מרוכזות ברגש שנחווה, משקפות את מה שהן תופסות ומסייעות לביטויו הגופני והמילולי של הרגש. עבור המטפל, הדגש כאן הוא על השאלת יכולת התפיסה הגופנית והרגשית שלו, ועל להיות קרוב למטופל. היכולת להרגיש בנוח עם הגוף והרגשות, והגישה לאינסטינקטים, לטבע החייתי, הנם יכולות חשובות למטפל השואף לפעול באופן מאיוטי.
כמטאפורה, פעולת הילודה מייצגת את האיכות של אירוע מסויים, שבטבע שלו, מצריך שיתוף פעולה בין שני אנשים - שניהם שותפים פעילים - והאחד מבניהם מסייע את יציאתו החוצה של משהו חיוני מתוך האחר. אם המטאפורה הזו משמשת כדי להמחיש את המרכיבים הבין אישיים והאינטראקטיביים המחברים בין שני האנשים האלה, זה גם נכון שהיא אינה מתייחסת למהו הדבר שמקבל חיים, הדבר המובל מתוך הפנים אל החוץ או זה המקבל ביטוי. ובכן, בהנחתנו את המטאפורה ובחזרה לפסיכותרפיה, אנו חייבים לדון בפירוט באופי של מהו הדבר שמובא החוצה, שמקבל ביטוי. תינוק בתוך רחם אימו הוא יישות נפרדת, והוא לפחות באופן חלקי "אחר" מהאם, אשר נושאת אותו בתוכה. בניגוד לכך, מה שניתן לסייע לאדם לבטא, זאת אומרת, רגש, העשוי להיות קשור למשאלה, צורך, זיכרון, דימוי, מחשבה או חוויה, נובע אך ורק מתוך מי שמבטא אותו. זהו חלק ממנו. אף על פי כן, ולמרות שלא במתכוון, עד לרגע הסמוך וקודם ממש לביטויו, האדם שומר עליו. זה מה שמסביר את תחושת הפליאה שפעמים רבות מלווה את הביטוי - וכן את הלידה - של רגש קבור.
המטרה של מאיוטיקה רגשית היא לסייע להתעוררות ולחוויה של רגשות, ולקדם בברכה את ביטויים. באמצעות מבט, ביטוי מילולי, גוון הקול, הבעות פנים ותנוחת הגוף, המטפל מטפח גישה כללית של נוכחות, איפשור, החזקה ומגע - מצב מוכנות לקבל בברכה את הרגשות של האחר. היכולות הרגשיות, החושיות, והמחשבתיות של המטפל מרוכזות באופן פעיל בכלל הנוכחות של האחר. אין זה עניין של מגע לוחץ אלא של מגע עדין ומלטף. של הענקת כוח למטופל המנסה להיענות ללחץ הפנימי "להוציא החוצה", אבל, באותו הזמן, הוא מפחד לעשות זאת. רגשות המטפל, המתוקשרים באמצעות הגוף, הגישה, המילים והצלילים, המעבירים תחושה של חיבור והשתתפות, יכולים ללוות את אלה של המטופל ולהדהד אותם, ובכך להציע קירבה לחוויה הרגשית שלו.
התערבות מילולית אינה תמיד נחוצה ועשויה להיות מתונה, לדוגמה, שימוש בביטויים כמו, "יש בך רגש", "מה הרגש שיש לך ברגע הזה?", "רגש מגיע", "אני שם לב שאתה מפחד ממה שאתה מרגיש", אתה נראה מפוחד/ משותק/ מבוהל ממשהו שאתה מרגיש בתוכך". מהניסיון שלי, מילים על פי רוב יותר מסיחות את הדעת ומעקבות מאשר שהן מסייעות למטופל להתמקד בתחושות הגוף וברגשות.